מדינת ישראל נ' מליחי אילן קבלנות בנין בע"מ ואח'

החלטה

לפניי טענות מקדמיות שהעלו הנאשמים במסגרת בקשתם לביטול כתב האישום. הנימוקים העומדים בבסיס הבקשה הנם: התיישנות, הטענה כי הנאשם לא ביקש להישפט וכן טענה של הגנה מן הצדק.

אדון להלן בכל אחת מטענות הנאשמים כסדרן, אגב התייחסות לתגובת המאשימה לכל אחת מהן.

לשאלת ההתיישנות

לטענת המאשימה, תקופת ההתיישנות על עבירה מסוג העבירות המיוחסות לנאשמים הנה חמש שנים, וכי יש לבחון מהו המועד האחרון שבו התבצעה פעולה ממשית כלשהי בתיק.

אין חולק, כי ביום 22.04.12 האריך בית הדין, לבקשת הנאשם, את המועד להישפט, וכי כתב האישום הוגש ביום 05.08.12.

אין בידי לקבל את טענת הנאשמים, לפיה יש להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות, בנסיבות תיק זה, במועד בו נערכה הביקורת, ואת טעמיי אפרט להלן

התיישנות עברות מסוג עוון, הגם שהוגדרו כעבירה מנהלית, הינה לאחר 5 שנים, בהתאם לסעיף (א)9 לחסד"פ.

בבואו לבדוק את רציפות התקופה שחלפה עד למועד הגשת כתב אישום, , לוקח בית המשפט בחשבון, בין היתר, פעולות חקירה איכותיות ו/או הליכים שהתנהלו בבית המשפט.

כאמור, משניתנה החלטת בית הדין ביום 22.04.12 בבקשה להאריך את המועד להישפט, יש לראות בכך כאירוע שעוצר את מירוץ ההתיישנות.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנאשמים כי חלה התיישנות על העבירה שביצעו.

לטענה כי הנאשם לא ביקש להישפט

לטענת המאשימה, נשלחו לנאשם 2 ארבעה זימונים לחקירה לכתובת המעודכנת ברשם החברות, וכי ביוןם 03.04.06 הוא אף פנה וביקש דחייה של החקירה. זימונים נוספים שנשלחו לחקירה, נא נדרשו.

למותר לציין, כי לעת הזו, אין בידי בית הדין הכלים לבדוק את טענותיהם הסותרות של הצדדים. יש להניח, כי עניין זה ימצא מקומו במסגרת שלב הראיות.

לפיכך, לנוכח הגירסה שסיפקה המאשימה, אין לי בשלב זה אלא לדחות את הבקשה לביטול כתב האישום בשל נימוק זה, וזאת בהיעדר כל ראיה לאמת את גרסת הנאשמים.

לטענת הגנה מן הצדק

כידוע, הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר –

"(10)הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק, שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן. אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה במסגרת ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (31.03.2005), שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי: בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

בית המשפט העליון הדגיש כי - "מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בע"פ 3672/05טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 21.10.07) חזר בית המשפט העליון וקבע, כי טענת הגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד.